מובלע בתחומה של מז’יבוז’, לא הרחק מן העיר, בדרך המובילה אל היער, מפכה את מימיו מעיין מים חיים, הקרוי עד עצם היום הזה, גם בפי הגויים המקומיים: “ראבינובה קריניצה”, שפירושו באוקראינית: מעיינו של הרבי.
המעיין מוזכר בעדויות מן העבר, ומוכר גם כיום הזה וידוע לרבים, הנוסעים לחזות בעיניהם בפלא הקדמון. לעיני הצופה המגיע למקום, מתגלה פלג קטן של מים חיים הזורם על פני השדה, כאשר לא ניתן לזהות את מקום נביעתו, כשם שלא ניתן לזהות את מקום סיומו. רבים מהדרים לשתות מימיו, בתור סגולה בדוקה בגשמיות וברוחניות.
על מקורו של המעיין ועל פשר הקדושה המיוחדת המיוחסת לו, מגלה לנו הסיפור הבא:
באחד הימים, הזמין הבעל-שם-טוב הקדוש את תלמידו הגדול, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, בעל ה”תולדות יעקב יוסף”, להצטרף עמו למסע מחוץ לעיר, אשר בו השתתפו גם תלמידים נוספים מבני החבריא קדישא. בדרכם חזור, הואיל והתאחרה השעה, עצרו הבעל-שם-טוב ובני פמלייתו בסמוך ליער שמחוץ לעיר, כדי להתפלל תפילת המנחה. כאשר חפץ הבעל-שם-טוב ליטול את ידיו כהכנה לתפילה, נתברר, כי כלו המים מן החמת שנטלו עימם לדרך. נתפזרו התלמידים זה בכה וזה בכה, כדי לתור אחר מקור מים כלשהו, אך לא מצאו. לאחר שנואשו התלמידים מן החיפוש ושבו בידים ריקות אל סביבות העגלה, נשא הבעל-שם-טוב את עיניו את הרקיע, ההולך ומאפיל מעל לראשיהם, ומשנוכח לדעת כי עוד מעט יחלוף זמן תפילת המנחה, היפנה את גבו אל בני פמלייתו, והחל צועד בגפו אל תוך מעבה היער. איש מן הנוכחים לא העז לזוז ממקומו. רק רבי יעקב יוסף, אשר כיהן אז עדיין כרבה של שאריגראד, הרים את רגליו ופסע חרש בעקבותיו.
באפלולית ששררה בין האילנות, הניח הבעל-שם-טוב את מטהו מידו, השעינו על גזעו של אחד העצים, ובבת-ראש הפיל עצמו ארצה, מלוא קומתו. רבי יעקב יוסף נבהל. פישוט ידים ורגלים שכזה טרם ראה מעודו, מה גם בחבטה אדירה שכזו על גבי הקרקע. מסירות-נפש ממש. פתאום, קלטו אוזניו קול יללה קורעת-לב. אכן, קולו של הבעל-שם-טוב היה זה, הזועק מקירות לבו ומתלעלע בדמעותיו.
“רבונו של עולם” – הגיעו התיבות היוצאות מפי הבעל-שם-טוב לאוזניו של רבי יעקב יוסף – “מבקשני ממך, מתחנן אני לפני כסא כבודך, אנא, ברחמיך הרבים, הזמן לנו מים לנטילת-ידים לפני תפילת המנחה – כי אם לאו, טוב מותי מחיי! הרגני נא הרוג, רבונו-של-עולם, ואל אאלץ לעבור, חלילה, על דברי חכמינו, זכרונם לברכה!” –
שערותיו של רבי יעקב יוסף סמרו מפחד. לבו כמו חדל לפעום. כל אבריו רתחו כבקדחת. הבעל-שם-טוב התרומם מהשתטחותו, מחה את דמעותיו, נטל את המטה ממקום שהניחו, וחזר לפסוע בניחותא אל עבר הפמליה. ושם, מאחוריהם ממש, מרחק שלוש פסיעות בלבד מן העגלה החונה, פיכה לו בלאט מעיין מים חיים –
“עינים להם ולא יראו” – נימה הבעל-שם-טוב בבדיחות-הדעת – “פה לידינו מפכה לו מעיין, ונחנו מחפשים אחריו במרחקים!”
הנוכחים, הביטו זה על זה בהשתאות. הכל נטלו את ידיהם והתייצבו להתפלל. אך רק רבי יעקב יוסף ידע את הסוד לאשורו. רק הוא עד היה, לאשר התחולל לפני רגעים ספורים בין עצי היער.
מסירות-נפש כזו, של ‘טוב מותי מחיי’, על חומרה קלה מדרבנן, לא ראה רבי יעקב יוסף מעודו, ועד יומו האחרון לא חדל להתפעם מכך. לימים גילה כי היתה זו אחת הסיבות הגדולות, אשר הכריעו את התקשרותו את הבעל-שם-טוב וכתבו וחתמו אותו לאלתר בספרן של חסידים גמורים.
זהו, איפוא, אותו מעיין קדוש, המפכה את מימיו עד עצם היום הזה.
מקורות- "אוהלי צדיקים"
** כתיבת דוא"ל שלך, מאשרת את הצטרפותך לרשימת תפוצה לקבלת מיילים