רבי ישראל בן אליעזר, הידוע בכינויו הבעל שם טוב ("בעל שם" = מי שפועל ישועות בשם הקדוש), נולד בשנת ה'נ"ח (בערך 1700 למניינם) באזור אוקראינה של היום, ונפטר בשנת ה'תק"כ (1760). חייו עטופים במסתורין וסיפורים מופלאים, חלקם היסטוריים וחלקם מסורתיים.
רבי ישראל נולד להורים פשוטים אך יראי שמיים. אביו, רבי אליעזר, אמר לו לפני מותו: "בני, אל תירא מאדם, כי אם מה' לבדו, ואהוב כל יהודי באהבה עזה." משפט זה היה לציר מרכזי בחייו.
הוא התייתם בגיל צעיר, נדד בין עיירות, והסתיר את עצמו שנים רבות תחת דמות של אדם פשוט. רק בגיל ארבעים "נתגלה" לעולם.
הבעל שם טוב הפיץ תורה חדשה ברוח: חסידות – דרך עבודת ה' מלאה שמחה, אהבת ישראל, פשטות, קשר פנימי עם האלוקות, והדגשת הכוונה הפנימית יותר מהחיצוניות של המעשה.
במקום עיסוק אינטלקטואלי בלבד בתורה, הוא קרא לעבוד את ה' בלב, בשירה, ברגש ובחיבור אישי. גם פשוטי העם יכולים להגיע לקדושה, לימד, ולא רק הלמדנים.
השגחה פרטית: אין דבר מקרי בעולם. כל פרט — מהקטן ביותר — מושגח מהשמים.
תפילה בכוונה: תפילה היא כלי לשינוי העולם ולחיבור אל האלוקות. גם אדם פשוט יכול לפעול רבות בתפילתו.
אהבת ישראל: לכל יהודי יש ניצוץ אלוקי. אין לשפוט אף אחד. כל אדם חשוב בעיני הקב"ה.
שמחה בעבודת ה': עצבות היא מחסום רוחני. עבודת ה' צריכה להיות מתוך שמחה והתלהבות.
המסורת החסידית מספרת על מופתים רבים שזכה לעשות – ריפוי חולים, ידיעת נסתרות, מסעות רוחניים למקומות רחוקים (כולל "עליות נשמה" לעולמות עליונים), והדרכת נשמות בעולם האמת. רבים ראו בו צדיק יסוד עולם, בעל רוח הקודש, ואף נחשב בעיני חלק מתלמידיו למי שפעל בתוקף שליחותו של משיח.
הבעל שם טוב לא כתב ספרים בעצמו, אך תלמידיו — כמו המגיד ממזריטש, רבי יעקב יוסף מפולנאה (מחבר "תולדות יעקב יוסף") ואחרים — הפיצו את תורתו. מתלמידיהם צמחו כל בתי החסידות הגדולים: חב"ד, ברסלב, סדיגורה, באיאן, צאנז, גור, ועוד.
הוא ביקש מתלמידיו להמשיך להפיץ את דרך החסידות בענווה, באהבה, ובפשטות. לא להסתגר בעולמות עליונים, אלא להביא את האור הרוחני אל תוך חיי היומיום – אל תוך השולחן, העבודה, המשפחה, השוק והרחוב.
** כתיבת דוא"ל שלך, מאשרת את הצטרפותך לרשימת תפוצה לקבלת מיילים
