שאלה: מהי סיבת הצרות היסורים הבאים על האדם?

תשובה: לא תמיד ניתן לדעת למה באים היסורים, ואין אנו יכולים לעשות חשבונות שמים. אבל אמרו רבותינו (ברכות ה.), אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו. כי מרבית היסורים באים מחמת העוונות של האדם. ומפני שרוב הצרות והיסורים הבאים על האדם באים בדרך כלל לסיבה אחת משלוש סיבות, על כן נפרט סיבות אלו.

הראשונה, היא כפרת העונות, כי אדם החוטא לפני ה’ יתברך, מתחייב להענש על מעשיו, ובדרך כלל העונשים הם לעתיד לבא, כשתתיצב נשמתו של האדם לפני ה’ יתברך בבית דין של מעלה, אז הוא נותן דין וחשבון על כל מעשיו בעולם הזה בחיים חיותו, כאשר היה לאל ידו להתגבר על יצרו ולעשות הישר והטוב, אבל הוא סר מטוב ובחר ברע, ועל כך עתיד הקדוש ברוך להפרע ממנו. אבל לעתים יש שהעונש בא על האדם בעולם הזה, אם מפני שהשם יתברך חס עליו שלא להענישו בעולם הבא הנצחי, ששם העונשים קשים ביותר, ועל כן השם יתברך מביא עליו יסורים בעולם הזה, ואם מפני שרוצים לרמוז לו מן השמים לעוררו שישוב בתשובה לפני ה’, ואז ישוב לה’ וירחמהו, כי לא חפץ ה’ יתברך במות הרשע, כי אם בשובו מדרכו וחיה. ובכלל היסורים הללו גם היסורים הבאים על האדם מחמת עוונות שעברה נשמתו בגלגולים קודמים, כי לפי מה שקבלנו מחכמי הקבלה, אין ספק באמיתות אמונת הגילגול, ורבים מאד מבני הדורות הללו הם גלגולים של אנשים שחטאו בגלגול קודם שלהם, ובאו לזה העולם לתקן דרכיהם, אם ביסורים, ואם בתיקון עוונות, כגון השבת גזילה למי שגזלו ממנו, וכן כל כיוצא בזה. וראוי לנו לשמוח ביסורים אלו, כי הם באים לטובת בני האדם ולא לרעתם, וצריך האדם לפשפש במעשיו לראות מה יוכל לעשות להטיב דרכיו עד שיסתלקו ממנו היסורים.

עוד טעם ליסורים הבאים על האדם, הוא מפני שלעתים רוצה הקדוש ברוך לנסות את האדם, מפני שיש עליו מקטרגים בשמים וכיוצא בזה, ועל כן בא לו נסיון בדמות היסורים, כמו שניסה הקדוש ברוך הוא את איוב ביסורים קשים, לראות אם יעמוד באהבתו לה’, או שמא יבא חלילה לדבר סרה כנגד השגחתו של ה’ יתברך בעולמו. ואם יעמוד האדם באותו הנסיון שבא לו, יסתלקו ממנו היסורים, ותבא לו טובה גדולה, בעולם הזה ובעולם הבא.

והטעם השכיח הרבה מאד ליסורים בפרט בדורות האחרונים, והוא העלול ביותר להדיח את האדם מדרך התורה ויראת ה’, הם היסורים הבאים על האדם מחמת שגיאות שהוא עושה בעצמו בדרכיו עם עצמו ועם שאר בני אדם. ונכלל בזה למשל, אדם שעושה ריב עם אשתו בכל יום ויום בבואו לביתו, שלא יוכל לטעון אחר כך לה’ יתברך, שנתן לו אשה רעה שאינה אוהבת אותו, שהרי הוא גרם לעצמו את כל הרעה הזאת, בהיותו עושה עמה מריבה בכל יום, עד שהיא אינה יכולה לעמוד במחיצתו. וכן אדם המתנהל בצורה משובשת בעניניו הכספיים, עד שהביא עצמו לידי הפסד כל נכסיו, הרי שלא יוכל לטעון שה’ יתברך גזר עליו עניות, כי הוא הביא על עצמו את העניות, ורק אם התנהל בכל דרכיו כראוי וכמקובל אצל שאר בני אדם בעניני דרך ארץ, אז יוכל לדעת שאם הפסיד את כספו, מאת ה’ היתה זאת, אם לטהרו מעוונותיו ולעוררו לתשובה, ואם בכדי לנסותו לראות אם יעמוד בצדקתו גם מתוך עוני. וכן אדם המחנך את בניו ובנותיו בדרך לא ישרה, ושולח אותם לבתי ספר שמלמדים אותם אנשים סוררים ומורים, הרי שלא יוכל לבא אחר כך בטענות אם יצאו לו בנים רעים, כי הוא זרע זרע מקולקל, ואל לו להתפלא אם יצמח ממנו שורש פורה רוש ולענה.

ויש שהיסורים באים על האדם מחמת כמה מהסיבות שהזכרנו גם יחד, כגון, לזכך אותו מן העוונות, וגם לנסותו אם יעמוד באמונתו בה’ יתברך.

ויש יסורים הבאים מסיבות אחרות, ולא נוכל להאריך בכל אחת מהן, רק נזכיר שמקצת מהיסורים הקלים, הבאים על האדם בלא כל סיבה נראית לעין, כגון העובדה שהשמש קופחת על ראשו של כל אדם בצאתו לדרך, וכן על זה הדרך מדרכי העולם, שאין איש שניצול מיסורים אלו, מלבד הרשעים הגדולים מכולם, שה’ יתברך חס עליהם שלא יבא להם שום צער בעולם הזה, ואפילו יסורים שהם מטבע העולם כמו זה, אינם באים עליהם, בכדי שישולם להם שכר שלם בעולם הזה, ומיד עם מיתתם לא נשארת בידם אפילו נקודה אחת לזכות, ואז מאבידם ה’ יתברך לגמרי מן העולם הבא, כמו שאנו אומרים ב”מזמור שיר ליום השבת”, “בפרוח רשעים כמו עשב”, דהיינו, שהרשעים מצליחים ומשגשגים כמו עשב, “להשמדם עדי עד”, בכדי להאבידם לגמרי מחיי העולם הבא, שאין בידם אפילו מצוה אחת לזכות בעולם הנצח. (רמב”ן, שער הגמול).

והסגולה הגדולה והטובה ביותר להנצל מן היסורים, היא עסק התורה ויראת ה’, וקבלת המצוות בדקדוק בלב שלם, כי כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול דרך ארץ ויסורים, וישוב אל ה’ וירפא עוונו, ויזכה להנצל מן הייסורים, וישמח בכל מה שיביא עליו ה’ יתברך, עד יום מותו, שאז יבא לפני בית דין של מעלה בכבוד גדול, כי זכה להתגבר על הצרות ולהתרומם מעל טרדות וחשבונות בני אדם, ועלה ונתעלה למדרגה גבוהה מאד, אלו העושים באהבה והשמחים ביסורים, שעליהם הכתוב אומר, “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”.



;