ל”ג ול”ד לעומר

מה אירע ביום ל”ג לעומר?
יום חמישי הקרוב הבא עלינו לטובה, (כלומר, מיום רביעי בערב), הוא יום ל”ג לעומר, שעושים בו שמחה יתירה, ולא אומרים בו תחנון (וידוי ונפילת אפיים), משום שהוא יום שנתגלו בו סתרי תורה, ובו ניצול רבי שמעון בר יוחאי מעונש מיתה, ובו התחיל רבי עקיבא ללמד את חמשת תלמידיו שהפיצו את התורה בכל העולם, וכמו שהארכנו כבר בביאור הדברים, מדברי הפוסקים, רבינו האר”י ומרן החיד”א.

מנהגי אבלות בל”ג לעומר
כל מנהגי האבלות שנוהגים בהם בימי העומר (מחמת פטירתם של תלמידי רבי עקיבא), וכגון מה שנהגו שלא לשאת אשה, ושלא להסתפר ולהתגלח וכיוצא בזה, נחלקו הפוסקים אם יש להזהר בדברים אלה עד יום ליל ל”ג לעומר, או שיש להזהר בכל אלו עד ליום ל”ד לעומר (כלומר, ביום ל”ד לעומר בבוקר).

ומנהג האשכנזים, שהם נושאים נשים החל מליל ל”ג לעומר, מפני שהם סוברים שתלמידי רבי עקיבא פסקו למות ביום ל”ג לעומר, וכך פסק הרמ”א (סימן תצ”ג), שכך כתבו כמה ראשונים (ומהם בעל ספר המנהיג), שקבלה בידם שביום ל”ג פסקו מלמות, ואף בליל ל”ג לעומר יש מהאשכנזים שנוהגים להקל לשאת אשה.

אבל מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, שאין נושאין נשים, ולא מסתפרים, עד ליום ל”ד לעומר בבוקר, כלומר, בשנה זו (תשע”ב), ביום ששי הבא עלינו לטובה בבוקר.

והטעם שאנו נזהרים בזה עד ליום ל”ד לעומר, מבואר על פי מה שכתב בספר המנהיג (דף עב עמוד ב, חיברו רבי אברהם ברבי נתן הירחי הראב”ן, שחי בלוניל ונפטר בשנת תתקע”ה 1215) בשם רבינו זרחיה הלוי (הרז”ה בעל המאור) שמצא כתוב בספר קדמון הבא מספרד, שכל תלמידי רבי עקיבא מתו “מפסח ועד פרוס עצרת”, ומאי פרוס, (כלומר, מה הכוונה “בפרוס”?), פורסא, פלגא (דהיינו “פרוס” פירושו חצי מהתקופה שקודמת לשבועות) כדתנן, (כמו ששנינו), שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, ופלגא דידהו, (וחצי משלושים יום), דהיינו ט”ו יום קודם עצרת (קודם חג השבועות). וכן כתבו עוד מרבותינו הראשונים, וביארו שאם נסיר חמשה עשר מארבעים ותשעה יום שבין פסח לעצרת נשארו שלושים וארבעה ימים, ומכל מקום ביום ל”ד לעומר בבוקר, כבר מותר לשאת אשה משום שמקצת היום ככולו לענין אבילות, וכיון שכבר עבר קצת מיום ל”ד אין צריך יותר לנהוג אבילות.



;