ל”ג בעומר

יום ל”ג לעומר, הוא יום שמחה וחדוה, לכבוד התנא רבי שמעון בר יוחאי, ויש לענין זה סימוכין בדברי הפוסקים, ולכן נוהגים להרבות בשמחה ביום זה..

ומקובל בפי כל כי יום ל”ג לעומר הוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, אולם הגאון שואל ומשיב תמה על כך, שאם יום זה הוא יום פטירת רבי שמעון, לא היה לנו לשמוח כלל ביום זה, כי מה שמחה יש בפטירת הצדיקים? אולם בשו”ת שם אריה כתב שהטעם שעושים שמחה ביום זה, הוא מפני שנודע מה שאמרו בגמרא במסכת שבת (לג:) שגזרה מלכות הרשעה גזר דין מות על רבי שמעון בר יוחאי, ונעשה לו נס שנחבא במערה וניצל מחרב רעה של מלכות הרשעים, ועל כן יש לנו לעשות שמחה ביום בו יצא מן העולם כדרך כל הארץ, להודות לה’ על הנס שנעשה לו.

ולעצם הדבר מה שאמרנו שביום ל”ג לעומר נפטר רבי שמעון בר יוחאי, כתב רבינו מרן החיד”א, כי באמת אין הדבר נכון שרבי שמעון נפטר בל”ג לעומר, וטעות היא ביד מי שאומר כן, והוכיח כן ממה שהמהר”ש ויטאל האריך הרבה מאד בענין סוד ימי העומר ויום ל”ג לעומר, ולא בא בפיו שיום זה הוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. ועל כן כתב שאפשר כי עיקר השמחה ביום זה היא על כך שבאותו היום  התחיל רבי עקיבא ללמד את חמשת תלמידיו שהחיו את העולם בהפיצם תורה בכל מקום, וממעיין זה אנו יונקים עד עצם היום הזה. וכן הגאון פרי חדש כתב, כי עיקר השמחה ביום ל”ג לעומר היא על אותם התלמדים של רבי עקיבא שנשארו חיים והם הפיצו תורה לכל העולם, ומכיון שמיום זה נשארו אלו התלמידים לפליטה, לכן עושים שמחה גדולה.
יש שנהגו לעלות לקברו של רבי שמעון ביום ל”ג לעומר, ולהרבות שם כמה שניתן בתפילות ותחנונים וקריאת פרקי תהלים. וכבר אמרו רבותינו, (בבבא בתרא דף עח ע”ב), בואו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. כלומר, על כל אדם לחשוב ולהתבונן לפני שהוא עושה מעשה, עד כמה מעשיו נכונים לפני ה’. ועל כן כל אדם לפני שיחליט לעלות ביום ל”ג לעומר לקברי הצדיקים, יחשוב ויתבונן היטב, אם כדאי הדבר מכל הבחינות, שלא יצא שכרו בהפסדו.

ובספר שדי חמד כתב, שביום ל”ג לעומר נתגלו סתרי תורה על ידי רבי שמעון בר יוחאי, וביום זה נסמך רבי שמעון, ועל כן עושים שמחה ביום זה. והביא שכן כתבו גאוני טבריא בדורו.

כתב המהרח”ו (רבינו חיים ויטאל, תלמיד רבינו האר”י), ראיתי למורי האר”י ז”ל שהלך לקבר רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו ביום ל”ג בעומר, וישב שם הוא וכל אנשי ביתו שלושה ימים, וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים (כי רבינו האר”י התייתם מאביו בעודו ילד רך, והלך עם אמו לגור אצל דודו בארץ מצרים) אבל איני יודע אם היה אז בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך, והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי, שקודם שהלכתי ללמוד אצל מורי ז”ל, הוליך רבינו האר”י את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה, וסיים רבינו המהרח”ו, וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנזכר.

והגאון רבי יונה נבון (רבו של מרן החיד”א, שכמעט ולא הניח פסקן כמותו, והיה מגדולי רבני ירושלים, והיה חסיד ומקובל, ונפטר בעון הדור בן ארבעים ושבע שנים בשנת תק”י, 1760) כתב שנתפשט המנהג בעיר הקודש ירושלים, להרבות בשמחה בתספורת הראשונה של ילד קטן, בשביל חיבוב המצוה של הנחת פאות הראש, דהיינו שלא גוזזים לגמרי השערות שבצידי הראש, ובכך מקיימים מצות “לא תקיפו פאת ראשכם”.

ויהי רצון שזכותם של רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו תעמוד לנו ולכל ישראל, ונזכה לתשובה שלימה וגאולה קרובה, אמן.

 



;